אין בקיבוץ ניר דוד שטח ציבורי פתוח (שצ״פ) כלל, שבו לציבור זכות גישה חופשית, כמו בפארק ציבורי או ברחוב בעיר. השטח סביב הבתים בקיבוץ הוא שטח פרטי. למרות שחברי הקיבוץ אוהבי אדם ומכניסי אורחים, הקיבוץ לא יכול להרשות לעצמו להפוך לפארק מים לאומי בו מבקרים אלפי אנשים ביום.
בקיבוץ ניר דוד אין שטחים ציבוריים פתוחים (שצ״פ) בכלל, שבהם יש לציבור זכות גישה חופשית. שטחי שצ״פ כאלה הם אך ורק שטחים המיועדים בתב״ע לצרכי ציבור, וגם הופקעו לצרכי ציבור. השטחים המיועדים לצרכי הציבור בקיבוץ ניר דוד הם בחכירת הקיבוץ והתושבים משלמים עליהם 300,000 ש"ח כל שנה לחכירה של האדמות (כלומר כ- 1,000 ש"ח בשנה למשפחה, רק על ״שכירות האדמה״). להרחבה על הדרכים הסטטוטוריות בקיבוץ לחץ כאן.
סכום זה אינו כולל מעל 1,000,000 ש"ח שהתושבים משלמים בשנה על גינון נוי, שתילה, כיסוח, גיזום עצים וזאת בנוסף לשכירות שהתושבים משלמים על האדמה.
בעיר הכבישים, המדרכות, תאורת הרחוב הפארקים והנוי הציבורי ממונים על ידי המדינה. בקיבוץ זהו שטח פרטי וחברי הקיבוץ ממנים מכיסם את המדרכות, הדשאים, התאורה.
אמנם אין גדרות בין הבתים כמקובל בדרך החיים הקיבוצית [להרחבה כאן], אך ללא ספק זה השטח הפרטי של התושבים, ואיש אינו רשאי להסתובב בו ללא רשותם.
האם הגדר המקיפה את הקיבוץ היא חוקית?
גדר המערכת של הקיבוץ הוקמה בשנות ה-70 ע״י משרד הביטחון, בעיקר לנוכח תופעת הגניבות החקלאיות. גדר דומה קיימת ברוב היישובים החקלאיים ובכל ההתיישבות העובדת. באזורים מסוימים, בעיקר ביישובים הסמוכים לגבול לגדר יש גם חשיבות ביטחונית. כל הגדרות שהוקמו ע״י הקיבוץ הוקמו בשטחיו הפרטיים כמוגדר בתב״ע והן חוקיות לחלוטין.
צפו בסרטון:
קראו גם:
Comments